יום חמישי, 18 באפריל 2019

נעדר מעבודת השירות וירצה מאסר בפועל


נעדר מעבודת השירות וירצה מאסר בפועל
בית המשפט העליון דחה בימים אלו בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בנצרת מימים 5.8.2018 ו-7.9.2018 (כבוד השופט ח' סבאג, עת"א 19142-06-18), שלפיהן נמחקה עתירה שהגיש המבקש בנוגע להחלטת הממונה על עבודות שירות (להלן: הממונה) מיום 13.5.2018. בהחלטה זו הורה הממונה על הפסקה מינהלית של עבודות השירות שהושתו על המבקש, ועל ריצוי יתרת התקופה במאסר מאחורי סורג ובריח.

 ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס: מפעיל אתר אינטרנט? - ערוץ 7

עו”ד נועם קוריס כותב על איגוד האינטרנט ועל לשון הרע


המבקש הורשע על פי הודאתו בעבירות של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רישיון ונהיגה ללא פוליסת ביטוח בת תוקף. ביום 24.9.2017 אישר בית המשפט המחוזי בנצרת הסדר טיעון שאליו הגיעו הצדדים, וגזר את עונשו של המבקש לשני חודשי מאסר בפועל שירוצו בדרך של עבודות שירות. כן הוטלו על המבקש מגבלות נוספות בכל הנוגע להחזקת רישיון נהיגה (כבוד השופט ב' קנדל פת, פ"ל 2651-07-17). 


המבקש החל לבצע את עבודות השירות ביום 26.11.2017, ואולם ביום    8.4.2018 הוא זומן לשימוע בפני מפקד מחוז צפון בשירות בתי הסוהר, טרם הפסקה מנהלית של עבודות השירות. לדברי משיב 1, שירות בתי הסוהר (להלן: המשיב), סמוך לאחר מועד תחילת ריצוי עבודות השירות הרבה המבקש להיעדר מהעבודה, לא פעם ללא אישור מתאים ואף מבלי להודיע על כך כנדרש; ועוד נטען כי בהמשך הפסיק המבקש לענות לשיחות טלפון מהמפקח שמונה לו, וביום 22.3.2018 חדל להתייצב לעבודות השירות כליל. המבקש אף לא התייצב לשימוע שנקבע לו, הגם שידע על המועד שנקבע, ומשכך ביום 10.5.2018 נערך לו שימוע בהעדרו. בהמשך לאמור, ביום 13.5.2018 הורה הממונה על הפסקת עבודות השירות וכי המבקש יתייצב לריצוי יתרת עונשו במאסר למשך 23 ימים (להלן: החלטת הממונה).

המבקש מיאן להשלים עם החלטת הממונה והגיש עתירה לביטולה. ביום 5.8.2018 התקיים דיון בעתירה בבית המשפט המחוזי בנצרת, שבמהלכו היה העותר מיוצג על ידי עורך דין מטעם הסנגוריה הציבורית. מהפרוטוקול עולה כי בתום הדיון, ולאחר ששמע את הערות בית המשפט, ביקש המבקש לחזור בו מן העתירה וכן כי ייקבע שיחל את ריצוי עונש המאסר רק ביום 2.10.2018. בהתאם לאמור הורה בית המשפט על מחיקת העתירה, וקבע כי המבקש יתייצב לריצוי מאסרו במועד שהתבקש על ידו. חרף האמור, בחלוף חודש (ביום 5.9.2018) הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי "בקשה לעיכוב ביצוע/ועיון חוזר" – שבמסגרתה טען לנזקים כבדים שעלולים להיגרם לו ולמשפחתו כתוצאה מכניסתו למאסר, וכי בית המשפט יבחן פעם נוספת את החלטת הממונה. בקשה זו נדחתה ביום 7.9.2018, תוך שנקבע בהחלטה כי "לאחר שהתקיים דיון במעמד הצדדים, חזר בו העותר מעתירתו והיא נמחקה. אין מקום לקיים דיון נוסף, כבקשת העותר. הבקשה נמחקת."

בקשת רשות הערעור שלפניי נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 5.8.2018, שבו הורה על מחיקת העתירה לבקשתו של המבקש עצמו; וכן על החלטת בית המשפט מיום 7.9.2018 – שבמסגרתה נדחתה בקשתו של המבקש לעיון חוזר בפסק הדין. כן עותר המבקש לעיכוב ביצוע עונש המאסר עד למתן החלטה בבקשת רשות הערעור.

בבקשת רשות הערעור חוזר המבקש על טענותיו לפני בית המשפט המחוזי בדבר הנזקים שייגרמו לו כתוצאה מכניסתו למאסר. לדברי המבקש הוא המפרנס היחידי של משפחתו, שבה שישה ילדים, ורעייתו סובלת מנכות; המשפחה אף נתונה על פי הנטען בקשיים כלכליים ניכרים, ונגד המבקש מתנהלים לדבריו הליכי הוצאה לפועל בגין חובות בהיקף ניכר. עוד נטען, כי המבקש שגה כאשר שעה לעצת עורך דינו והסכים למחיקת העתירה – שכן באותה עת לא הביא בחשבון כי כניסתו למעצר תוביל לאובדן מקום העבודה שלו ומקור פרנסתה של המשפחה כולה. לבסוף טוען המבקש כי גרסת המשיב בדבר האופן שבו ביצע את עבודות השירות היא שקרית, וכן כי נבצר ממנו להגיע לשימוע שאליו זומן מפני שהיה מאושפז באותה עת בבית חולים. 

בית המשפט העליון קבע, שדין הבקשה לרשות ערעור להידחות, אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים.

למבקש ניתן יומו לפני בית המשפט המחוזי. טענותיו הוגשו על ידי עורך דין מטעמו בכתב ואף נשמעו בעל פה במסגרת הדיון שהתקיים בנוכחות הצדדים ובאי כוחם, שאז פנה אף המבקש עצמו לבית המשפט והשמיע את גרסתו מפיו. לאחר כל הדברים הללו, ומששמע את הערות בית המשפט, הגיע המבקש לכלל מסקנה כי ייטב לו למשוך את העתירה, וזאת כאשר הוא מיוצג כאמור על ידי עורך דין; ומשכך הורה בית המשפט על מחיקת העתירה כמבוקש. בהינתן האמור, לא נפל פגם כלשהו בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 7.9.2018 שבה נקבע כי אין מקום לערוך דיון נוסף בעניינו של העותר. לא ניתן לערוך "מקצה שיפורים" בעתירה, גם אם המבקש שגה לדבריו בשיקול הדעת שהפעיל שעה שהחליט לבקש את מחיקת העתירה.

אין באמור כדי להקל ראש בקשיים שטומן בחובו עונש המאסר מבחינתו של המבקש, כפי שפורטו בבקשת רשות הערעור. עם זאת, "בית משפט זה חזר והדגיש, כי יש לראות ריצוי עונש מאסר על דרך של עבודות שירות כפריבילגיה לה זוכה המורשע בדין, ובבסיסה של פריבילגיה זו עומדת תכלית שיקומית. ואולם, קיומה של זכות זו מותנית בעמידתו של הלה בציפיות הנלוות לביצוע עבודות השירות. מקום בו לא יעמוד המורשע בדין בציפיות אלו, ולא יבצע את עבודות השירות כראוי, תישלל ממנו פריבילגיה זו, ויתרת עונשו תרוצה במאסר מאחורי סורג ובריח". (רעב 7868/12 אפנג'ר נ' בית המשפט המחוזי בנצרת, פסקה 9 (10.11.2013); רעב 8430/09 אברג'יל נ' מדינת ישראל(3.1.2010)). בענייננו, המבקש לא ביצע את עבודות השירות כראוי, נעדר מהן ללא אישור ומבלי להודיע, וחרף מספר הזדמנויות שניתנו לו – לא שינה את דרכיו. המבקש הגדיל לעשות ולא התייצב לשימוע שנערך לו בנדון; ויוער בעניין זה כי המבקש לא הציג כל אישור רפואי לתמיכה בטענתו שלפיה היה נתון באותה עת באשפוז בבית חולים. בנסיבות אלה ברי כי לא נפל פגם בהחלטת הממונה בדבר הפסקת עבודות השירות.

כידוע, בקשות רשות ערעור על החלטות בעתירות אסירים יתקבלו רק במקרים חריגים שבהם עולה מן הבקשה שאלה משפטית עקרונית או סוגיה ציבורית רחבת היקף, החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה (רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (26.6.1986); רע"ב 5116/16 מכתבי נ' שרות בתי הסוהר (21.11.2016)). במקרה דנן בקשת רשות הערעור מכוונת נגד החלטתו של הגורם המוסמך בשירות בתי הסוהר להורות על הפסקה מינהלית של עבודות השירות. חרף טענותיו של המבקש, עתירתו אינה מגלה סוגיה עקרונית כלשהי המצדיקה עריכתו של דיון ב"גלגול שלישי", והבקשה תחומה באופן מובהק לנסיבותיו הפרטניות; וגם מטעם זה יש לדחות את בקשת רשות הערעור.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.


יום שני, 11 במרץ 2019

עו"ד נועם קוריס - חשוב לראות

עו"ד נועם קוריס
עו"ד נועם קוריס
עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק במשפטט מסחרי ובדיני אינטרנט מאז שנת 2004. עו"ד נועם קוריס כותב בקו עיתונותעו"ד נועם קוריס כותב ב news1עו"ד נועם קוריס כותב בישראל היום


עו”ד נועם קוריס הצטרפו אלינו בפייסבוק

עקבו אחרינו בבלוגר עו”ד נועם קוריס ושות’

יום שישי, 18 בינואר 2019

שלח סמסים מאיימים לקצין משטרה וישב חצי שנה במאסר


שלח סמסים מאיימים לקצין משטרה וישב חצי שנה במאסר
לאחר שבית המשפט השלום גזר 24 ימי מאסר בלבד בגין אלימות נגד בת הזוג ושליחת מסרונים מאיימים לקצין משטרה, בית המשפט המחוזי החמיר את העונש ל 6 חודשי מאסר בפועל.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס- נוסחה למיליון הראשון

עו”ד נועם קוריס כותב על איגוד האינטרנט ועל לשון הרע


במסגרת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (סגן הנשיא השופט י' שפסר, השופטת מ' ברק-נבו והשופטת ד' עטרבעפ"ג 22844-03-18 מיום 12.6.2018, במסגרתו התקבל ערעור המשיבה על קוּלת העונש אשר הושת על המבקש בגזר דינו של בית משפט השלום ברמלה (סגן הנשיאה השופט מ' מזרחיבת"פ 777-09-17 ות"פ 161-09-17 מיום 30.1.2018 הוחמר עונשו של הנאשם.


עובדות כתב האישום והליכים קודמים

המבקש הורשע בבית משפט השלום על-פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בביצוע עבירות של מתן אמצעים לביצוע פשע, שיבוש מהלכי משפט ותקיפה הגורמת חבלה של ממש (בת זוג), אשר יוחסו לו בשני כתבי אישום מתוקנים שהדיון בהם אוחד.

על פי עובדות כתב האישום המתוקן הראשון (להלן: כתב האישום הראשון), המבקש – בהנחייתו של אדם אחר בשם יניב חזיזה (להלן: חזיזה) – רכש כרטיס SIM באמצעותו נשלח מסרון לקונסולית ישראל בתאילנד, שכלל איומים ברצח כלפי נציג משטרת ישראל באותה המדינה (להלן: הקצין). המבקש הפעיל את כרטיס ה-SIM, מסר את מספרו לחזיזה, ובהוראתו השמיד אותו לאחר משלוח המסרון המאיים.

כשבוע לאחר מכן הופצו באופן דומה מסרונים המשמיצים את הקצין, אשר התייחסו לעבודתו במשטרה ולחייו הפרטיים, ובהוראת חזיזה, השמיד הפעם המבקש גם את הטלפון המבצעי.

על פי עובדות כתב האישום המתוקן השני (להלן: כתב האישום השני), המבקש, אשר חשד בבת זוגו (להלן: המתלוננת) כי היא בוגדת בו, תקף אותה במהלך ריב שפרץ ביניהם בעודם נוסעים ביחד ברכב, חבט בה עם ידו בפניה וגרם להמטומה באזור עינה השמאלית. בעטיה של התקיפה האמורה, קפצה המתלוננת מהרכב בזמן הנסיעה.

במסגרת ההליך בבית משפט השלום, נעצר המבקש למשך 24 ימים, ולאחר-מכן שהה במשך ארבעה חודשים במעצר בית מלא, ובהמשך – במעצר בית חלקי עד מתן גזר הדין.

בית משפט השלום קבע בגזר-הדין, כי מתחם הענישה ההולם לעבירות בהן הורשע המבקש נע בין מאסר על תנאי למספר חודשי מאסר בפועל, לכל אחד מכתבי האישום.

לנוכח נסיבות ביצוע העבירה, קבע בית המשפט כי מודעותו של המבקש בכל הנוגע לעבירה המיוחסת לו בכתב האישום הראשון הסתכמה בידיעה כי כרטיסי ה-SIM ישמשו בביצוע פשע, מבלי לדעת מה טיבו.

בהתייחס לעבירה שיוחסה למבקש בכתב האישום השני, קיבל בית משפט השלום את הודעת המתלוננת, למרות התנגדות המשיבה להגשתה, ומצא כי עולות ממנה נסיבות לקוּלא. בית המשפט נתן דעתו גם לתסקיר שירות המבחן שניתן במסגרת הליך המעצר, והתרשם כי רמת הסיכון הנשקפת מהמבקש פחתה.

לצד זאת, שקל בית המשפט לחומרא את העובדה כי המבקש סיפק אמצעים לביצוע פשע ושיבש מהלכי חקירה. כן נשקלה העובדה כי המבקש הורשע בעבירה של "תקיפת בת זוג", כלשון גזר הדין, אשר גרמה להמטומה בעינה.

בית המשפט ציין, כי למבקש עבר פלילי, הכולל שבע הרשעות קודמות בגינן ריצה עונש מאסר לתקופה מצטברת בת שמונה שנים, שהאחרונה שבהם היא משנת 2002.

בנסיבות אלו, סבר בית משפט השלום כי יש לגזור על המבקש "עונש מידתי", כהגדרתו, לצד ענישה נלווית, והשית עליו 24 ימי מאסר בפועל, החופפים לתקופת מעצרו, שישה חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך של 5,000 ש"ח.

המשיבה ערערה על גזר הדין לבית המשפט המחוזי וערעורה נתקבל.

בית המשפט המחוזי קבע בפסק הדין, כי נוכח התנגדות המשיבה לא ניתן היה לקבל את "הודעת המתלוננת" כראיה לעונש ללא העדתה בבית המשפט, תוך הסתמכות עליה "בהרחבה לא מבוטלת בגזר דינו כבסיס להקלה רבתי בעונשו של המשיב (המבקש – י' א')", כלשון פסק הדין. בנוסף, נתקבלה טענת המשיבה ולפיה משעה שנכרת הסדר טיעון בין הצדדים, לא ניתן היה להוסיף בשלב הטיעונים לעונש עובדות או נסיבות נוספות שאינן מצוינות בכתב האישום השני.

כן נקבע כי הסתמכות בית המשפט השלום על תסקיר המעצר לצורך גזירת עונשו של המבקש מנוגדת להוראות סעיף 21א(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, ומשכך לא היה מקום להסיק ממנו מסקנות המתייחסות למערכת היחסים שבין המבקש למתלוננת.

לבסוף, בשים לב לאופי העבירות בהן הורשע המבקש, מצא בית המשפט המחוזי כי הענישה שהושתה עליו סוטה באופן משמעותי לקוּלא ממדיניות הענישה הראויה והמקובלת ביחס לכל אחד משני כתבי האישום.

לנוכח האמור, לאחר שהתחשב בנסיבות ביצוע העבירה; בנסיבותיו האישיות של המבקש, לרבות עברו הפלילי; בהרשעתו של חזיזה בחלקו באירוע מושא כתב האישום הראשון ובעונש שהוטל עליו; ובשים לב להלכה לפיה ערכאת הערעור אינה ממצה את הדין עם נאשם שעונשו הוחמר, קיבל בית המשפט המחוזי את ערעור המשיבה והטיל על המבקש עונש של שישה חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו. יתר רכיבי הענישה נותרו על כנם.

בקשת בא-כוח המבקש כי העונש ירוצה על דרך של עבודות שירות נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, נוכח מהות העבירות ומכלול הנסיבות, כפי שפורטו לעיל.
          
מכאן הבקשה שלפנינו אשר  הוגשה לבית המשפט העליון.

טענות הצדדים

לעמדת המבקש עניינו מעורר שתי שאלות משפטיות בעלות חשיבות עקרונית.

האחת היא, באילו נסיבות יורה בית המשפט על ריצוי עונש של עד שישה חודשי מאסר בפועל שלא על דרך של עבודות שירות;

והשניה – האם לנוכח הצפיפות בבתי הכלא, עליה עמד בית משפט זה במסגרת בג"ץ 1892/14 האגודה לזכויות האזרח בישראל ואח' נ' השר לביטחון פנים ואח' (13.6.2017), יש להימנע ככל הניתן מהטלת עונש מאסר כאמור שלא על דרך של עבודות שירות, בפרט מקום בו עלול הדבר לפגוע "בשיקום הנאשם".

בהתייחס לעונש שהוטל על המבקש, נטען כי מדובר בהחלטה "לא מידתית", כלשון הבקשה, ולא מנומקת דיה, הפוגעת פגיעה קשה בשיקומו, בעוד לטענתו הוא אינו מעורב בפלילים מזה 16 שנים.

לעמדת בא-כוח המבקש, לא היתה כל מניעה להסתמך על הודעת המתלוננת ועל תסקיר המעצר בעניינו של המבקש, ומכל מקום העונש שהוטל עליו נגזר מבלי שהתבקש תסקיר לעניין העונש. משכך, עותר המבקש כי בית משפט זה יורה עתה על קבלת תסקיר מתאים.

לבסוף, טען המבקש כי העונש שהוטל עליו זהה לזה שהוטל על חזיזה, על אף שחלקו של האחרון באירוע מושא כתב האישום הראשון גדול יותר, ומכל מקום, בשים לב לנסיבותיו האישיות, שגה בית המשפט המחוזי עת קבע מתחמי הענישה אחרים מאלו שנקבעו על-ידי בית משפט השלום.    
          
לאחר שבית המשפט העליון עיין בבקשה ובנספחיה סבר בית המשפט כי דין הבקשה להידחות.

כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים נדירים, אשר מעוררים סוגיה משפטית עקרונית, החורגת מעניינו של המבקש, או כאשר נגרם למבקש עיוות דין מהותי. בפרט אמורים הדברים עת נסובה הבקשה על חומרת העונש.

עניינו של המבקש אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים.

ככל עונש אחר, ההחלטה האם עונש מאסר בפועל של עד שישה חודשים ירוצה על דרך של עבודות שירות אם לאו, היא נגזרת של נסיבותיו הפרטניות של המקרה הרלוונטי, והיא מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט הגוזר את דינו של הנאשם.

על אף האופי העקרוני אשר ניסה המבקש לשוות לשווא לבקשה, המדובר בעניינו הפרטני ולא מתעורר חשש לעיוות דין או לחוסר צדק שנגרם לו, בפרט נוכח העובדה כי העונש שהוטל עליו נגזר בגין עבירות שביצע בשני אירועים שונים, אחד מהם עניינו בעבירות אלימות כנגד בת-זוג, ובשים לב לכך כי בית המשפט המחוזי לא מיצה עימו את הדין.

בית המשפט העליון לא מצא כי עונשו של המבקש הוחמר עקב אי עריכת תסקיר מטעם שירות המבחן לעניין העונש בעניינו, וברי כי בא-כוחו הניח לפני בית המשפט המחוזי את מכלול הנסיבות אליהן נדרש לא אחת שירות המבחן, ונראה כי בית המשפט התחשב בהן בעונש שגזר עליו בסופו של יום.

אשר על כן, הבקשה נדחתה. משכך, ובית המשפט העליון גם לא מצא סיבה לעכב את תחילת ריצוי העונש, כפי שנקבעה על-ידי בית המשפט המחוזי.

כאמור בהחלטת בית משפט המחוזי מיום 12.6.2018, המבקש יתייצב לשאת בעונש המאסר בפועל שהוטל עליו ביום 19.8.2018 בכלא הדרים עד לשעה 10:00, או על פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותו תעודת זהות או דרכון. על בא-כוח המבקש לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, בטלפונים: 08-9787377 או 08-9787336.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.


יום שבת, 29 בדצמבר 2018

ניסה להבריח סמים באמצעות משלוח בדואר ישראל ויישאר במעצר עד תום ההליכים

ניסה להבריח סמים באמצעות משלוח בדואר ישראל ויישאר במעצר עד תום ההליכים
בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בערר שהוגש בפניו.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – על המיליון הראשון – ישראל היום!
עו"ד נועם קוריס – מפעיל אתר אינטרנט ? ערוץ 7
עו"ד נועם קוריס – גוגל מפלה ישראלים- ערוץ 7
עו"ד נועם קוריס – כותב ב - cafe.themarker.com

הערר הנו על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט נ' אבו טהה) מיום 6.11.2018 במ"ת 27654-08-18, המורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו בת"פ 27674-08-18.

עיקרי כתב האישום: ביום 13.8.2018 הוגש כתב אישום המייחס לעורר עבירות של ייבוא סמים מסוכנים, החזקת סמים שלא לצריכה עצמית וזיוף בנסיבות מחמירות. זאת, לפי סעיפים 13, 7(א) ו-7(ג) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-(1973) וסעיף 418 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

לפי הנטען בכתב האישום ייבא העורר מגרמניה, בסיועו של אלי תורג'מן (להלן: אלי), 8,439 כדורי MDMA שהוחבאו במתקן חשמלי שנשלח בדואר. אלי פנה לנהג המונית לירן מועזיז (להלן: לירן) והציע לו 4,000 ₪ בתמורה לכך שלירן ייסע לפיצוצייה בשדרות שבבעלות אלי, ייקח ממנו ייפוי כוח (אותו זייפו העורר ואלי), ויאסוף את חבילת הכדורים מנקודת האיסוף של דואר ישראל בדימונה. ביום 12.1.2018 אסף לירן את החבילה כאמור והעבירה לאלי. בסמוך לאחר מכן נעצרו לירן ואלי, וברשותו של אלי נתפסו 8,363 כדורי MDMA. העורר, שנודע לו על המעצרים, לא שב לביתו. המשטרה חיפשה אחריו במשך כשבעה חודשים, והעורר נעצר לבסוף ביום 4.8.2018.

החלטות בית משפט קמא מיום 6.9.2018 ו-6.11.2018: בהחלטתו מיום 6.9.2018 קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה ועילת מעצר נגד העורר. נקבע כי המועד הנכון לבירור טענות העורר נגד מהימנות דבריהם של אלי ולירן הוא בהליך העיקרי – מה גם שלא נמצאו "סתירות בולטות" בגרסתו של אלי, כטענת העורר. בית המשפט הוסיף כי גם העובדה שלירן שינה את גרסתו בשלב מסוים, לא הפריכה בצורה מהותית את הודעתו, וכך גם העובדה שלא נערך עימות בין העורר לבין לירן ואלי. עוד נקבע שגרסתו של העורר בנוגע לקשר עם אלי ובנוגע להיעלמותו, לא עלתה בקנה אחד עם הראיות שבחומר החקירה.

ביום 6.9.2018 התקיים דיון משלים בנוגע לחלופות מעצר. בהמשך להוראת בית המשפט, התקבל ביום 24.10.2018 תסקיר של שירות המבחן שהתרשם שקיים סיכון להישנות התנהגות עוברת חוק מצד העורר. אמנם נבחנה חלופת מעצר בדמות מעצר בית, בביתו של חבר משפחת העורר במושב יכיני, אך לבסוף הומלץ שלא לשחרר את העורר לחלופת מעצר. זאת, בין השאר, מחשש שהמפקחים שנבחנו לא יוכלו להציב לעורר גבולות; מחשש בנוגע ליכולת העורר לשהות בחלופה לאורך זמן; ובהתחשב בעובדה שהחלופה שנבחנה קרובה גיאוגרפית למקום ביצוע העבירות.

ביום 25.10.2018 התקיים דיון נוסף, במסגרתו ביקש עורר לשחררו לחלופת המעצר שנבחנה. בהחלטתו מיום 6.11.2018 הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו, ודחה את האפשרות למעצר באיזוק אלקטרוני מכיוון שלא הובאו טעמים מיוחדים שיתמכו בכך. עוד דחה בית המשפט את בקשת העורר להביא בפני בית המשפט את המפקחים שראיין שירות המבחן. בית המשפט ציין כי "הבעייתיות טמונה בעיקר בנתוניו" של העורר, ולא בטיב החלופה שהוצעה.

על כך נסב הערר שלפנינו.

העורר חזר בפירוט רב על טענותיו נגד גרסתו של אלי, וציין כי למעט עדות זו אין לרשות התביעה ראיות נוספות. לגישת העורר, היה על התביעה והמשטרה לחקור את אלי ולירן על גרסתו של העורר. העורר מיקד טענותיו בעימות שנערך בין אלי ולירן, ביום 14.1.2018, ממנו ביקש להסיק כי אלי ביקש מלירן שיפיל את האשמה על העורר. עוד נטען כי האינטרס של אלי להפליל את העורר הוא כיוון חקירה שלא נבדק דיו ולפיו, בהסתמך על עדותה של אשתו של אלי, הלה עזב את ביתו בשל חשד לקשר בינה לבין העורר. עוד הדגיש העורר את החלקים החיוביים שבתסקיר שירות המבחן, וטען שההמלצה שלא לשחררו לחלופה היא "התנגדות עקרונית" שלא נומקה כדבעי.
  
בית המשפט לא מצא ממש בטענות העורר במישור של ראיות לכאורה ולא ראיתי כל חולשה בעוצמת הראיות, והחלטתו של בית המשפט קמא בעניין זה היא בבחינת דבר דבור על אופניו. טענות הנוגעות למהימנותו של אלי, מקומם בהליך העיקרי. ועיקרו של דבר, עדותו של אלי נתמכת ומחוזקת בשורה של ראיות אובייקטיביות כגון:

  (-)     סרטוני מצלמת אבטחה מהקיוסק של אלי, בהם נראים העורר ואלי כותבים יחד. בסרטון מיום 4.1.2018 אף ניתן לראות כי על צג הטלפון הסלולרי של העורר מופיע צילום של תעודת זהות.

  (-)     מחקרי תקשורת על הקשר בין העורר לאלי בימים לפני מעצרו של אלי וביום מעצרו. הפלא ופלא – בדקה בה אלי נעצר על ידי השוטרים, הוא מתקשר לעורר. הפלא ופלא – מני אז, העורר הפסיק להשתמש בטלפון שלו.

 (-)     למותר לציין כי הסרטונים ומחקרי התקשורת לא מתיישבים, בלשון המעטה, עם הטענה לנתק בין אלי לבין העורר.

למקרא תשובותיו של העורר בחקירתו, תמהתי על הטענה כי צריך היה לעמת את אלי ואת לירן עם "גרסתו" של העורר, שאינה גרסה אלא אוסף של תשובות מתחמקות, סתמיות וחלקן מהוות עלבון לשכל הישר (כמו התשובות לגבי הטלפונים שלו).

עד כאן במישור הראיות לכאורה ועוצמת הראיות. לא למותר לציין כי לירן ואלי הורשעו על פי הודאתם, ודינו של אלי כבר נגזר לשלוש שנות מאסר.

אשר לעילת המעצר בית המשפט העליון לא ראה להכביר במילים, באשר ענייננו בהברחה מתוכננת של כמות גדולה של סמים.

לעורר עבר פלילי, לרבות שתי הרשעות בתחום הסמים, אחת מהן שלא לצריכה עצמית, בגינה נדון למאסר בפועל של שבעה חודשים. מעבר לתסקיר השלילי לגבי העורר, הרי שהיעלמותו למשך כשבעה חודשים, כאשר גם בחקירתו נמנע מליתן תשובה היכן שהה כל אותה תקופה, מצביעה על כך שחלופה לא תסכון.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

יום שבת, 10 בנובמבר 2018

נדחתה עתירתו של טל יגרמן – הדיון בוועדת השחרורים יעשה שלא בנוכחות הצדדים


נדחתה עתירתו של טל יגרמן – הדיון בוועדת השחרורים יעשה שלא בנוכחות הצדדים
בג"ץ דחה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 14.8.2018 (הנשיא א' טל, השופטת ז' בוסתן, והשופטת ר' שמולביץ) בעת"א 11969-07-18 ((להלן: הבקשה ו-פסק הדיןבהתאמה). במסגרת פסק הדין נדחתה עתירת המבקש כנגד החלטת ביניים של ועדת השחרורים שהורתה על קיום דיון שלא בנוכחות הצדדים. 

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – על המיליון הראשון – ישראל היום!
עו"ד נועם קוריס – מפעיל אתר אינטרנט ? ערוץ 7
עו"ד נועם קוריס – גוגל מפלה ישראלים- ערוץ 7
עו"ד נועם קוריס – כותב ב - cafe.themarker.com

המבקש מרצה 6 שנות מאסר שנגזרו עליו בגין עבירות מרמה שונות שביצע במסגרת פרשה הידועה בכינוי "פרשת פלד-גבעוני". עניינה של הפרשה באנשי עסקים שנטלו הלוואות בהיקף של עשרות מיליוני שקלים באמצעות חברות פרטיות, רכשו אחזקות בחברות ציבוריות ולאחר מכן פעלו להעברת כספים מתוכן, מה שהוביל לבסוף לקריסתן. במסגרת הפרשה הורשע המבקש בעבירות של גניבה בידי מנהל, קבלת דבר במרמה, זיוף מסמך בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות, עבירות מנהלים ועובדים בתאגיד, כולן לפי חוק העונשין, התשל"ז-1977; וכן עבירות דיווח לפי חוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968. המדובר במאסרו השני של המבקש, שקודם להרשעתו זו הורשע בשתי פרשות נוספות – האחת עניינה בעבירות ניכוי מס תשומות לפי חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975, והשנייה עניינה בעבירות מרמה וזיוף, גם היא בגין ניצול לרעה של תפקידו בחברה ציבורית ושימוש בנכסיה לטובתו האישית. בגין שתי פרשות אלה נגזרו על המבקש עונשי מאסר שהצטברו לתקופה של ארבע שנים וחודשיים; ויצוין כי העבירות נושא המאסר הנוכחי בוצעו על ידי המבקש כשש שנים לפני שהחל בריצוי עונש המאסר הקודם שהוטל עליו. עוד יוער כי מן המאסר הראשון שוחרר המבקש בשחרור על תנאי, בהסכמת המדינה.
  
המבקש החל לרצות את מאסרו הנוכחי ביום 10.10.2013. בקשתו לשחרור מוקדם ממאסר נדונה לראשונה ביום 8.6.2017 לפני ועדת שחרורים שליד בית הסוהר השרון (להלן: ועדת השחרורים או הוועדה), ונדחתה ביום 2.10.2017, לאחר שקיימה הוועדה שלושה דיונים נוספים (להלן: החלטת הדחייה). ברקע ההחלטה נמצאת עמדתו העקבית של המבקש כי הוא אינו עבריין מרמה וכי לא הייתה במעשיו כוונה לרמות ולהונות; ובעקבות כך קביעתה של ועדת השחרורים כי המבקש לא זנח את תפיסת עולמו, וכי לא ניתן לומר שמסוכנותו לשלום הציבור פחתה. עם זאת, הוועדה המליצה לגורמי הטיפול בשירות בתי הסוהר (להלן: שב"ס) לשקול את שילובו של המבקש באגף השיקום או להעניק לו טיפול ייעודי מתקדם שיסייע לו להתגבר על המחסומים שמונעים ממנו להפנים את חומרת המעשים ואת פליליותם; ואף צוין כי ככל שיושלם ההליך הטיפולי המתקדם, רשאי יהיה האסיר לפנות אל הוועדה בבקשה לקיים דיון חוזר, גם אם טרם יחלוף המועד החוקי להגשתה. המבקש הגיש נגד החלטת הדחייה עתירה לבית המשפט המחוזי מרכז לוד, וזו נדחתה בפסק דין מיום 13.2.2018 (הנשיא א' טל, השופט ש' בורנשטיין, והשופט תד' עטר) ב-עת"א 30985-10-17. בקשת רשות ערעור על פסק הדין נדחתה אף היא בהחלטתו של השופט מ' מזוז מיום 19.6.2018 (להלן: רע"ב 1741/18).

המבקש נקט בעוד מספר הליכים משפטיים שונים שיפורטו בקצרה להלן, שהמשותף להם היא טענתו שלפיה חוות הדעת שהוגשו לוועדת השחרורים מטעם גורמי הטיפול בשב"ס הן שגויות, וכן עמדתו שגורסת כי אף אם הוא אינו מוכן להודות באשמה שבמעשיו יש לאפשר לו להשתלב בטיפול – אותו יוכל להציג לפני ועדת השחרורים. כך, המבקש הגיש עתירה לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד שבמסגרתה ביקש להורות למשיב להודיע אם יש באפשרותו לתת לעותר טיפול מתקדם כפי שהומלץ בהחלטת הוועדה ( עת"א 20145-11-17, יגרמן נ' שירות בתי הסוהר). העתירה נדחתה ביום 9.1.2018, תוך שבית משפט המליץ לגורמי הטיפול בשב"ס לשלב את העותר במסגרת טיפולית שתהלום את צרכיו בהתאם לשיקול דעתם. עתירה נוספת הוגשה על ידי המבקש ביום 15.2.2018 ובה התבקש בית המשפט לתת צו המורה לשב"ס לאפשר למבקש להיפגש עם עובדת סוציאלית חיצונית בין כותלי בית הסוהר לצורך קבלת טיפול פרטני (עת"א 32798-02-18, יגרמן נ' שירות בתי הסוהר). עתירה זו נמחקה תוך שנקבע כי העותר יפנה בבקשה מתאימה לשב"ס, ואם זו תידחה תהא שמורה לו הזכות להגיש את העתירה בשנית. במקביל הגיש המבקש תביעה אזרחית לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד שבמסגרתה עתר למתן סעדים הצהרתיים שונים שעניינם בחוות הדעת "המוטעות" לגישת המבקש שהוגשו על ידי שב"ס לוועדת השחרורים, וכן בטענה לנזק שנגרם לו בידי שב"ס כאשר לא העניקו לו טיפול מאז אפריל 2016 (ת"א 43215-02-18, יגרמן נ' שירות בתי הסוהר, להלן: התביעה האזרחית). בית המשפט דחה את התביעה על הסף ביום 23.5.2018 בשל חוסר סמכות עניינית ושימוש לרעה בהליכי משפט, תוך שנקבע כי שאלות אלה מקומן להתברר בפני ועדת השחרורים; ועוד נקבע כי המבקש יישא בהוצאות המשפט של שב"ס בגובה 10,000 ש"ח. על פסק הדין בתביעה האזרחית הגיש המבקש ערעור שעתיד להתברר לפני בית משפט העליון (ע"א 5166/18, להלן: הערעור האזרחי).

במקביל להליכים המתוארים, לאחר פסק הדין בתביעה האזרחית וטרם שניתן פסק הדין ברע"ב 1741/18, הגיש המבקש בקשה לקיום דיון חוזר בעניינו לפני ועדת השחרורים. המבקש צירף לבקשתו חוות דעת קרימינולוגית פרטית מחודש נובמבר 2017 שלגישתו יש בה כדי להוות שינוי נסיבות שמצדיק קיום דיון חוזר לפני הוועדה. ביום 12.4.2018 קבעה ועדת השחרורים את הבקשה לדיון בהיעדר הצדדים, והורתה לצדדים להעביר לידיה חוות דעת מעודכנות (להלן: ההחלטה מיום 12.4.2018). הדיון התקיים ביום 30.4.2018, ובסופו החליטה הוועדה על דחיית הבקשה לדיון חוזר. זאת משנקבע כי לא חל שינוי נסיבות שמצדיק קיומו של דיון חוזר; וכי כעולה מדו"ח גורמי הטיפול שהוגש, האסיר לא עשה מאז החלטת הדחייה כל כברת דרך טיפולית, ומיאן להשתלב בקבוצות טיפוליות שהוצעו לו. עוד ציינה הוועדה כי אם יסכים המבקש להשתלב בטיפול משמעותי הוא יהיה רשאי לשוב ולפנות לוועדה ובקשתו תיבחן שוב (להלן: החלטת הדחייה לקיום דיון חוזר).

המבקש הגיש עתירה לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד שבמסגרתה תקף את ההחלטה מיום 12.4.2018, קרי: ההחלטה לקיים דיון בבקשה בהיעדר הצדדים, להבדיל מהחלטת הדחייה לקיום דיון חוזר לגופה. נטען כי החלטה לקיים את הדיון בהיעדר הצדדים מאיינת את זכות הטיעון של המבקש ואת זכותו לעמת את שב"ס עם תוכנן של חוות הדעת שהועברו לוועדה, ועומדת בניגוד לסעיף 19 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על תנאי). בית המשפט דחה את העתירה ביום 14.8.2018 תוך שקבע כי אין לקבל את טענת המבקש שלפיה חוק שחרור על תנאי מחייב קיומו של דיון בעל פה גם בבקשה לקיום דיון חוזר, ולא רק בדיון החוזר עצמו. עוד נדחתה הטענה בדבר פגיעה בזכות הטיעון של המבקש – זאת בהינתן שהמבקש הגיש לוועדה בקשה בכתב, צירף מסמכים לרבות חוות דעת פרטית מטעמו, ואף הגיש כתב תשובה לתגובת המשיב. עוד ציין בית המשפט כי החלטת הוועדה היא החלטה מנהלית, ובהיותה כזו לא זכאי המבקש להישמע בעל פה בפני הוועדה ובוודאי שאינו זכאי לחקור עדים כפי שביקש לעשות. על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות הערעור שלפנינו.

המבקש טוען כי קיום הדיון בהיעדר הצדדים מהווה פגיעה בזכות הטיעון שלו, והוא עומד על "זכותו" לחקור בחקירה נגדית את גורמי הטיפול בשב"ס שהגישו את חוות הדעת בעניינו. המבקש מצביע על כך שבפסק הדין בתביעה האזרחית נקבע כי טענותיו העובדתיות כנגד חוות הדעת שהוגשו מטעם שב"ס צריכות להישמע לפני ועדת השחרורים; ולגישתו, מכיוון שלא ניתנה לו האפשרות לטעון בעל פה לפני הוועדה ולהביא ראיות שתומכות בטענתו, אזי נמנעה ממנו האפשרות לקבל הכרעה שיפוטית במחלוקת העובדתית. המבקש סבור על כן כי בקשתו מעוררת שאלה עקרונית שמצדיקה דיון בבקשת רשות הערעור, והיא: מהי המסגרת שבה רשאי אסיר לקבל הכרעה שיפוטית במחלוקת עובדתית בדבר אמיתות תוכנן של חוות הדעת. עוד ביקש המבקש כי הדיון בבקשת רשות הערעור יאוחד עם הערעור האזרחי שממתין אף הוא לדיון ולהכרעתו של בית משפט זה.

המשיבה מצידה סבורה כי דין הבקשה להידחות על הסף ולגופם של דברים. על הסף – מאחר שהיא אינה מעלה שאלה משפטית עקרונית שמצדיקה מתן רשות ערעור לפי אמות המידה שהותוו בהלכה הפסוקה, ובפרט בשים לב לכך שההחלטה הנתקפת היא למעשה החלטת ביניים; ולגופם של דברים – בהיעדר עילה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים. המשיבה טוענת כי למבקש ניתנה מלוא ההזדמנות להעלות את טענותיו ובכלל זה טענותיו העובדתיות בפני ועדת השחרורים, במסגרת הבקשה לקיום דיון חוזר על נספחיה והתגובה לתשובה שהוגשה. יתרה מכך, לטענת המשיבה אין לקבל את הטענה שנשללה מהמבקש הזכות לקבל הכרעה שיפוטית במחלוקת העובדתית, שכן היה בידו לתקוף את ההחלטה שנתקבלה לגופה (להבדיל מתקיפת ההחלטה לקיים את הדיון שלא בנוכחות הצדדים), שאז היה אף מקבל הכרעה שיפוטית לגופם של דברים. עוד נטען כי החלטת הוועדה מיום 12.4.2018 לקיים דיון בבקשה בהיעדר הצדדים היא סבירה ותואמת את הנוהג ואת החוק. המשיבה מפנה לסעיף 19 לחוק שממנו ניתן ללמוד כי דיון חוזר יתקיים רק לאחר שהוועדה התרשמה שמתקיימות הנסיבות המצדיקות זאת. זאת ועוד, המשיבה טוענת כי מדובר בהליך מנהלי ולא הליך פלילי, ומשכך אין למבקש זכות לקיום חקירה נגדית או לקיום דיון בעל פה במסגרתו. בהינתן כל האמור סבורה המשיבה כי לא קמה עילה לקיום דיון בתיק, וממילא אין מקום לאיחוד דיון זה עם הדיון בערעור האזרחי.

הלכה היא כי רשות ערעור על החלטות שנוגעות לעתירות אסיר אינה ניתנת כדבר שבשגרה והיא שמורה לאותם מקרים מיוחדים שבהם מתעוררת שאלה משפטית או סוגיה עקרונית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה. כך במיוחד כאשר עסקינן בערעור ב"גלגול שלישי" על החלטה של ועדת השחרורים, והדברים מקבלים משנה תוקף בהחלטת ביניים של הוועדה (רע"ב 6463/18 זועבי נ' ועדת השחרורים במקום מושבה בבית הסוהר אשל, פסקה 7 (25.10.2018); רע"ב 5923/18 פלוני נ' פרקליטות המדינה, פסקה 9 (12.8.2018)). חרף ניסיונות המבקש לייחס לבקשתו נופך עקרוני, עיון בבקשה ובתשובה לה – על נספחיהן – מלמד כי הבקשה נטועה היטב בנסיבותיו הפרטניות של המבקש וביישום הדין בעניינו, והיא אינה מעוררת שאלה משפטית או עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור, ומשכך דינה להידחות. ואפרט.

נקודת המוצא לדיון היא שלאסיר לא מסורה זכות קנויה לשחרור מוקדם ממאסר, וממילא לא קמה לו הזכות לקיום דיון חוזר בהחלטה שלא להעניק לו שחרור כזה: סעיף 19 לחוק שחרור על תנאי קובע במפורש כי הוועדה תשוב ותדון בבקשה לשחרור מוקדם שנדחתה רק בהתקיים איזה מן התנאים המנויים באותו סעיף. במקרה דנן פעל המבקש בהתאם לסעיף 19(6) והגיש בקשה לקיום דיון חוזר בטענה שישנן "עובדות חדשות" שמצדיקות קיומו של דיון חוזר בעניינו; ואולם הוועדה לא השתכנעה שבקשתו עומדת באמות המידה שנקבעו בחוק לקיומו של דיון חוזר, והיא נדחתה. טענותיו של המבקש מופנות כאמור לקיום הדיון בבקשה שלא בנוכחות הצדדים, אך דינן להידחות – שכן אם אין למבקש זכות קנויה לקיום דיון חוזר בעניינו, מקל וחומר שלא קמה לו זכות לקיום דיון בנוכחותו בבקשה לדיון חוזר; כך, אף אין בסיס לטענת המבקש שלפיה מסורה לו זכות לקיים חקירה נגדית של כותבי חוות הדעת, זאת בהינתן שעל החלטותיה של ועדת השחרורים חלים כללי המשפט המנהלי, והיא אינה כפופה לרף ההוכחה הנדרש בפלילים (רע"ב 5153/18 פלוני נ' מדינת ישראל שירות בתי הסוהר (13.8.2018)).

זאת ועוד, נסיבות המקרה מלמדות כי אין מקום לטענה כי נשללה מן המבקש זכות הטיעון: המבקש הגיש את בקשתו המנומקת לוועדה, צירף אליה חוות דעת פרטית ואף הגיש תשובה לתגובת המשיבה. ועדת השחרורים התייחסה בהחלטתה בפירוט לטיעוני המבקש ולחוות הדעת הפרטית שהוגשה מטעמו; ולאחר כל אלה קבעה כי לא חל שינוי בנסיבות שהיוו בסיס להחלטת הדחייה שמצדיק קיומו של דיון חוזר; זאת בהינתן שהמבקש סירב להשתלב בקבוצות טיפול שהוצעו לו ולא עבר מאז החלטת הדחייה כל כברת דרך טיפולית. עם זאת, הוועדה הדגישה כי אם יסכים המבקש להשתלב בתהליך טיפול משמעותי הוא יהיה רשאי לשוב ולפנות בבקשה נוספת וזו תשוב ותיבחן. בית המשפט העליון לא מצא כי נפל כל פגם בהחלטת ועדת השחרורים בעניין זה, גם לא בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.