נדחתה עתירתו של טל יגרמן – הדיון בוועדת השחרורים יעשה שלא בנוכחות הצדדים

נדחתה עתירתו של טל יגרמן – הדיון בוועדת השחרורים יעשה שלא בנוכחות הצדדים

בג"ץ דחה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 14.8.2018 (הנשיא א' טל, השופטת ז' בוסתן, והשופטת ר' שמולביץ) בעת"א 11969-07-18 ((להלן: הבקשה ו-פסק הדין, בהתאמה). במסגרת פסק הדין נדחתה עתירת המבקש כנגד החלטת ביניים של ועדת השחרורים שהורתה על קיום דיון שלא בנוכחות הצדדים. 

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – על המיליון הראשון – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – מפעיל אתר אינטרנט ? ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – גוגל מפלה ישראלים- ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – כותב ב - cafe.themarker.com

המבקש מרצה 6 שנות מאסר שנגזרו עליו בגין עבירות מרמה שונות שביצע במסגרת פרשה הידועה בכינוי "פרשת פלד-גבעוני". עניינה של הפרשה באנשי עסקים שנטלו הלוואות בהיקף של עשרות מיליוני שקלים באמצעות חברות פרטיות, רכשו אחזקות בחברות ציבוריות ולאחר מכן פעלו להעברת כספים מתוכן, מה שהוביל לבסוף לקריסתן. במסגרת הפרשה הורשע המבקש בעבירות של גניבה בידי מנהל, קבלת דבר במרמה, זיוף מסמך בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות, עבירות מנהלים ועובדים בתאגיד, כולן לפי חוק העונשין, התשל"ז-1977; וכן עבירות דיווח לפי חוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968. המדובר במאסרו השני של המבקש, שקודם להרשעתו זו הורשע בשתי פרשות נוספות – האחת עניינה בעבירות ניכוי מס תשומות לפי חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975, והשנייה עניינה בעבירות מרמה וזיוף, גם היא בגין ניצול לרעה של תפקידו בחברה ציבורית ושימוש בנכסיה לטובתו האישית. בגין שתי פרשות אלה נגזרו על המבקש עונשי מאסר שהצטברו לתקופה של ארבע שנים וחודשיים; ויצוין כי העבירות נושא המאסר הנוכחי בוצעו על ידי המבקש כשש שנים לפני שהחל בריצוי עונש המאסר הקודם שהוטל עליו. עוד יוער כי מן המאסר הראשון שוחרר המבקש בשחרור על תנאי, בהסכמת המדינה.

  

המבקש החל לרצות את מאסרו הנוכחי ביום 10.10.2013. בקשתו לשחרור מוקדם ממאסר נדונה לראשונה ביום 8.6.2017 לפני ועדת שחרורים שליד בית הסוהר השרון (להלן: ועדת השחרורים או הוועדה), ונדחתה ביום 2.10.2017, לאחר שקיימה הוועדה שלושה דיונים נוספים (להלן: החלטת הדחייה). ברקע ההחלטה נמצאת עמדתו העקבית של המבקש כי הוא אינו עבריין מרמה וכי לא הייתה במעשיו כוונה לרמות ולהונות; ובעקבות כך קביעתה של ועדת השחרורים כי המבקש לא זנח את תפיסת עולמו, וכי לא ניתן לומר שמסוכנותו לשלום הציבור פחתה. עם זאת, הוועדה המליצה לגורמי הטיפול בשירות בתי הסוהר (להלן: שב"ס) לשקול את שילובו של המבקש באגף השיקום או להעניק לו טיפול ייעודי מתקדם שיסייע לו להתגבר על המחסומים שמונעים ממנו להפנים את חומרת המעשים ואת פליליותם; ואף צוין כי ככל שיושלם ההליך הטיפולי המתקדם, רשאי יהיה האסיר לפנות אל הוועדה בבקשה לקיים דיון חוזר, גם אם טרם יחלוף המועד החוקי להגשתה. המבקש הגיש נגד החלטת הדחייה עתירה לבית המשפט המחוזי מרכז לוד, וזו נדחתה בפסק דין מיום 13.2.2018 (הנשיא א' טל, השופט ש' בורנשטיין, והשופט תד' עטר) ב-עת"א 30985-10-17. בקשת רשות ערעור על פסק הדין נדחתה אף היא בהחלטתו של השופט מ' מזוז מיום 19.6.2018 (להלן: רע"ב 1741/18).

המבקש נקט בעוד מספר הליכים משפטיים שונים שיפורטו בקצרה להלן, שהמשותף להם היא טענתו שלפיה חוות הדעת שהוגשו לוועדת השחרורים מטעם גורמי הטיפול בשב"ס הן שגויות, וכן עמדתו שגורסת כי אף אם הוא אינו מוכן להודות באשמה שבמעשיו יש לאפשר לו להשתלב בטיפול – אותו יוכל להציג לפני ועדת השחרורים. כך, המבקש הגיש עתירה לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד שבמסגרתה ביקש להורות למשיב להודיע אם יש באפשרותו לתת לעותר טיפול מתקדם כפי שהומלץ בהחלטת הוועדה ( עת"א 20145-11-17, יגרמן נ' שירות בתי הסוהר). העתירה נדחתה ביום 9.1.2018, תוך שבית משפט המליץ לגורמי הטיפול בשב"ס לשלב את העותר במסגרת טיפולית שתהלום את צרכיו בהתאם לשיקול דעתם. עתירה נוספת הוגשה על ידי המבקש ביום 15.2.2018 ובה התבקש בית המשפט לתת צו המורה לשב"ס לאפשר למבקש להיפגש עם עובדת סוציאלית חיצונית בין כותלי בית הסוהר לצורך קבלת טיפול פרטני (עת"א 32798-02-18, יגרמן נ' שירות בתי הסוהר). עתירה זו נמחקה תוך שנקבע כי העותר יפנה בבקשה מתאימה לשב"ס, ואם זו תידחה תהא שמורה לו הזכות להגיש את העתירה בשנית. במקביל הגיש המבקש תביעה אזרחית לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד שבמסגרתה עתר למתן סעדים הצהרתיים שונים שעניינם בחוות הדעת "המוטעות" לגישת המבקש שהוגשו על ידי שב"ס לוועדת השחרורים, וכן בטענה לנזק שנגרם לו בידי שב"ס כאשר לא העניקו לו טיפול מאז אפריל 2016 (ת"א 43215-02-18, יגרמן נ' שירות בתי הסוהר, להלן: התביעה האזרחית). בית המשפט דחה את התביעה על הסף ביום 23.5.2018 בשל חוסר סמכות עניינית ושימוש לרעה בהליכי משפט, תוך שנקבע כי שאלות אלה מקומן להתברר בפני ועדת השחרורים; ועוד נקבע כי המבקש יישא בהוצאות המשפט של שב"ס בגובה 10,000 ש"ח. על פסק הדין בתביעה האזרחית הגיש המבקש ערעור שעתיד להתברר לפני בית משפט העליון (ע"א 5166/18, להלן: הערעור האזרחי).

במקביל להליכים המתוארים, לאחר פסק הדין בתביעה האזרחית וטרם שניתן פסק הדין ברע"ב 1741/18, הגיש המבקש בקשה לקיום דיון חוזר בעניינו לפני ועדת השחרורים. המבקש צירף לבקשתו חוות דעת קרימינולוגית פרטית מחודש נובמבר 2017 שלגישתו יש בה כדי להוות שינוי נסיבות שמצדיק קיום דיון חוזר לפני הוועדה. ביום 12.4.2018 קבעה ועדת השחרורים את הבקשה לדיון בהיעדר הצדדים, והורתה לצדדים להעביר לידיה חוות דעת מעודכנות (להלן: ההחלטה מיום 12.4.2018). הדיון התקיים ביום 30.4.2018, ובסופו החליטה הוועדה על דחיית הבקשה לדיון חוזר. זאת משנקבע כי לא חל שינוי נסיבות שמצדיק קיומו של דיון חוזר; וכי כעולה מדו"ח גורמי הטיפול שהוגש, האסיר לא עשה מאז החלטת הדחייה כל כברת דרך טיפולית, ומיאן להשתלב בקבוצות טיפוליות שהוצעו לו. עוד ציינה הוועדה כי אם יסכים המבקש להשתלב בטיפול משמעותי הוא יהיה רשאי לשוב ולפנות לוועדה ובקשתו תיבחן שוב (להלן: החלטת הדחייה לקיום דיון חוזר).

המבקש הגיש עתירה לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד שבמסגרתה תקף את ההחלטה מיום 12.4.2018, קרי: ההחלטה לקיים דיון בבקשה בהיעדר הצדדים, להבדיל מהחלטת הדחייה לקיום דיון חוזר לגופה. נטען כי החלטה לקיים את הדיון בהיעדר הצדדים מאיינת את זכות הטיעון של המבקש ואת זכותו לעמת את שב"ס עם תוכנן של חוות הדעת שהועברו לוועדה, ועומדת בניגוד לסעיף 19 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על תנאי). בית המשפט דחה את העתירה ביום 14.8.2018 תוך שקבע כי אין לקבל את טענת המבקש שלפיה חוק שחרור על תנאי מחייב קיומו של דיון בעל פה גם בבקשה לקיום דיון חוזר, ולא רק בדיון החוזר עצמו. עוד נדחתה הטענה בדבר פגיעה בזכות הטיעון של המבקש – זאת בהינתן שהמבקש הגיש לוועדה בקשה בכתב, צירף מסמכים לרבות חוות דעת פרטית מטעמו, ואף הגיש כתב תשובה לתגובת המשיב. עוד ציין בית המשפט כי החלטת הוועדה היא החלטה מנהלית, ובהיותה כזו לא זכאי המבקש להישמע בעל פה בפני הוועדה ובוודאי שאינו זכאי לחקור עדים כפי שביקש לעשות. על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות הערעור שלפנינו.

המבקש טוען כי קיום הדיון בהיעדר הצדדים מהווה פגיעה בזכות הטיעון שלו, והוא עומד על "זכותו" לחקור בחקירה נגדית את גורמי הטיפול בשב"ס שהגישו את חוות הדעת בעניינו. המבקש מצביע על כך שבפסק הדין בתביעה האזרחית נקבע כי טענותיו העובדתיות כנגד חוות הדעת שהוגשו מטעם שב"ס צריכות להישמע לפני ועדת השחרורים; ולגישתו, מכיוון שלא ניתנה לו האפשרות לטעון בעל פה לפני הוועדה ולהביא ראיות שתומכות בטענתו, אזי נמנעה ממנו האפשרות לקבל הכרעה שיפוטית במחלוקת העובדתית. המבקש סבור על כן כי בקשתו מעוררת שאלה עקרונית שמצדיקה דיון בבקשת רשות הערעור, והיא: מהי המסגרת שבה רשאי אסיר לקבל הכרעה שיפוטית במחלוקת עובדתית בדבר אמיתות תוכנן של חוות הדעת. עוד ביקש המבקש כי הדיון בבקשת רשות הערעור יאוחד עם הערעור האזרחי שממתין אף הוא לדיון ולהכרעתו של בית משפט זה.

המשיבה מצידה סבורה כי דין הבקשה להידחות על הסף ולגופם של דברים. על הסף – מאחר שהיא אינה מעלה שאלה משפטית עקרונית שמצדיקה מתן רשות ערעור לפי אמות המידה שהותוו בהלכה הפסוקה, ובפרט בשים לב לכך שההחלטה הנתקפת היא למעשה החלטת ביניים; ולגופם של דברים – בהיעדר עילה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים. המשיבה טוענת כי למבקש ניתנה מלוא ההזדמנות להעלות את טענותיו ובכלל זה טענותיו העובדתיות בפני ועדת השחרורים, במסגרת הבקשה לקיום דיון חוזר על נספחיה והתגובה לתשובה שהוגשה. יתרה מכך, לטענת המשיבה אין לקבל את הטענה שנשללה מהמבקש הזכות לקבל הכרעה שיפוטית במחלוקת העובדתית, שכן היה בידו לתקוף את ההחלטה שנתקבלה לגופה (להבדיל מתקיפת ההחלטה לקיים את הדיון שלא בנוכחות הצדדים), שאז היה אף מקבל הכרעה שיפוטית לגופם של דברים. עוד נטען כי החלטת הוועדה מיום 12.4.2018 לקיים דיון בבקשה בהיעדר הצדדים היא סבירה ותואמת את הנוהג ואת החוק. המשיבה מפנה לסעיף 19 לחוק שממנו ניתן ללמוד כי דיון חוזר יתקיים רק לאחר שהוועדה התרשמה שמתקיימות הנסיבות המצדיקות זאת. זאת ועוד, המשיבה טוענת כי מדובר בהליך מנהלי ולא הליך פלילי, ומשכך אין למבקש זכות לקיום חקירה נגדית או לקיום דיון בעל פה במסגרתו. בהינתן כל האמור סבורה המשיבה כי לא קמה עילה לקיום דיון בתיק, וממילא אין מקום לאיחוד דיון זה עם הדיון בערעור האזרחי.

הלכה היא כי רשות ערעור על החלטות שנוגעות לעתירות אסיר אינה ניתנת כדבר שבשגרה והיא שמורה לאותם מקרים מיוחדים שבהם מתעוררת שאלה משפטית או סוגיה עקרונית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה. כך במיוחד כאשר עסקינן בערעור ב"גלגול שלישי" על החלטה של ועדת השחרורים, והדברים מקבלים משנה תוקף בהחלטת ביניים של הוועדה (רע"ב 6463/18 זועבי נ' ועדת השחרורים במקום מושבה בבית הסוהר אשל, פסקה 7 (25.10.2018); רע"ב 5923/18 פלוני נ' פרקליטות המדינה, פסקה 9 (12.8.2018)). חרף ניסיונות המבקש לייחס לבקשתו נופך עקרוני, עיון בבקשה ובתשובה לה – על נספחיהן – מלמד כי הבקשה נטועה היטב בנסיבותיו הפרטניות של המבקש וביישום הדין בעניינו, והיא אינה מעוררת שאלה משפטית או עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור, ומשכך דינה להידחות. ואפרט.

נקודת המוצא לדיון היא שלאסיר לא מסורה זכות קנויה לשחרור מוקדם ממאסר, וממילא לא קמה לו הזכות לקיום דיון חוזר בהחלטה שלא להעניק לו שחרור כזה: סעיף 19 לחוק שחרור על תנאי קובע במפורש כי הוועדה תשוב ותדון בבקשה לשחרור מוקדם שנדחתה רק בהתקיים איזה מן התנאים המנויים באותו סעיף. במקרה דנן פעל המבקש בהתאם לסעיף 19(6) והגיש בקשה לקיום דיון חוזר בטענה שישנן "עובדות חדשות" שמצדיקות קיומו של דיון חוזר בעניינו; ואולם הוועדה לא השתכנעה שבקשתו עומדת באמות המידה שנקבעו בחוק לקיומו של דיון חוזר, והיא נדחתה. טענותיו של המבקש מופנות כאמור לקיום הדיון בבקשה שלא בנוכחות הצדדים, אך דינן להידחות – שכן אם אין למבקש זכות קנויה לקיום דיון חוזר בעניינו, מקל וחומר שלא קמה לו זכות לקיום דיון בנוכחותו בבקשה לדיון חוזר; כך, אף אין בסיס לטענת המבקש שלפיה מסורה לו זכות לקיים חקירה נגדית של כותבי חוות הדעת, זאת בהינתן שעל החלטותיה של ועדת השחרורים חלים כללי המשפט המנהלי, והיא אינה כפופה לרף ההוכחה הנדרש בפלילים (רע"ב 5153/18 פלוני נ' מדינת ישראל שירות בתי הסוהר (13.8.2018)).

זאת ועוד, נסיבות המקרה מלמדות כי אין מקום לטענה כי נשללה מן המבקש זכות הטיעון: המבקש הגיש את בקשתו המנומקת לוועדה, צירף אליה חוות דעת פרטית ואף הגיש תשובה לתגובת המשיבה. ועדת השחרורים התייחסה בהחלטתה בפירוט לטיעוני המבקש ולחוות הדעת הפרטית שהוגשה מטעמו; ולאחר כל אלה קבעה כי לא חל שינוי בנסיבות שהיוו בסיס להחלטת הדחייה שמצדיק קיומו של דיון חוזר; זאת בהינתן שהמבקש סירב להשתלב בקבוצות טיפול שהוצעו לו ולא עבר מאז החלטת הדחייה כל כברת דרך טיפולית. עם זאת, הוועדה הדגישה כי אם יסכים המבקש להשתלב בתהליך טיפול משמעותי הוא יהיה רשאי לשוב ולפנות בבקשה נוספת וזו תשוב ותיבחן. בית המשפט העליון לא מצא כי נפל כל פגם בהחלטת ועדת השחרורים בעניין זה, גם לא בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.